בראיה סינית, אבל (או עצבות גדולה) הוא הרגש של הריאות. כשחושבים על המנח השפוף שמאפיין עצבות, זה מסתדר. הכיפוף הזה גורם לריאות להיסגר קצת ולמנוע נשימות עמוקות ואנחנו נחלשים לאורך זמן. פה ושם כשיחסר חמצן לגוף, נמצא את עצמנו לוקחים פתאום נשימה עמוקה ונאנחים.
בראיה היהודית, טקסי האבלות כל כך חזקים שכבר ראיתי חילונים גמורים שמקפידים עליהם קלה כחמורה. משהו בהגדרות הברורות של עשה ואל תעשה מתאים מאוד בתקופות קשות. הקריעה של הבגד שמסמנת את אותו אדם כמתאבל כלפי הסובבים אותו, הזמנת אנשים לבקר את המתאבלים בשבוע הראשון, הפטור שניתן ממשימות האירוח והטיפוח העצמי. הכול כדי לאפשר זמן עיבוד, לא להיות לבד בכאב ולקבל עזרה מאחרים.
בראייה המערבית, לטקסים האלה יש חשיבות גדולה בהקלה על תהליך האבל. פסיכולוגים יצרו טקסים נוספים, שאינם דתיים, שיכולים לסייע במקרים בהם האבל נמשך יותר מדי זמן. בעיקר דברים שנוגעים להנצחה של הנפטר, ושימור קשר סמלי איתו שממשיך הלאה. טקסים אחרים נועדו לשחרר את החוויה הטראומתית ולהמציא עצמנו מחדש אחרי האובדן.
מה שטוב בטקסי הזיכרון זה שהם נותנים מסגרת מקובלת חברתית להביע את הכאב בצורה שהיא תחומה בזמן, גם אם הם קורים בבית, בהדלקת נר או בהחזקת תמונה.
בראייה שלי העצב הוא בקשה של המוח מהגוף לנוח לרגע, לא להשקיע בגוף, ולהעביר את כל האנרגיות אל המוח כדי לעכל את המצב. לתת זמן וכוחות לנפש להבין מה קרה, לחשוב מה עושים, להתרגל למצב החדש. הגוף רוצה לקפוא בזמן הזה. כעבור זמן סביר של שבעה ימים, חודש או שנה כדאי לגוף לשחרר את העצב הזה. כדאי למחשבות לצאת מתחום העצב, מתחום העבר, ולחזור להתמקד בהווה ובעתיד. המעבר הזה לא קל לכולם. יש משהו ממכר בחוסר העשייה, באפשרות לעצור הכול, בהזדמנות המוצדקת לנוח. אבל החיים ממשיכים, ויש הרבה דברים לשמוח בהם.
דרך אחת לצאת ממצבים כאלה היא לחזור לזוז. להתחיל בקטן ולחזור להזכיר לגוף שהוא קיים ודורש אנרגיות. להזכיר לראש שיש כאן עוד גוף שלם שצריך לפרנס. המוח מצדו יחזור שוב לתת גם אנרגיות לגוף, יפחית מהמשאבים למחשבות ולעצבות. ברגע שמתחילה תזוזה, האנדורפינים נכנסים לפעולה, מצב הרוח משתפר ואנחנו שוב על הסוס.
כמובן שזה רק נשמע פשוט…
ורה בריטן שאיבדה את ארוסה במלחמת העולם הראשונה, כתבה שיר מקסים על התקווה שלה שהזמן ירפא את הפצעים.
קחו לעצמכם את השבוע הזה שבין ימי הזיכרון כדי להתאבל בצורה לגיטימית, וביום העצמאות כמו כל עם ישראל, תזכרו לחגוג למדינה יומולדת, כי בסך הכול – בראייה מאוד מאוד כללית, פיזית, חזותית וגאוגרפית – יש לנו באמת ארץ נהדרת.
רוצים להשתחרר מהעצבות ולצאת אל השמחה, אבל לא יודעים איך?
תרגישו חופשי לפנות אליי בכל דרך: פייסבוק, וואטסאפ, מייל.
וכמובן שאתם מוזמנים ומוזמנות להצטרף לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל את העדכונים ישירות אל המייל שלכם.
נהניתם? ספרו לחבריכם ושתפו.
פה בשבילכם כדי להזכיר,
נגה
מקורות:
מאמר על טקסים והשפעתם על מתאבלים – https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC7887294/
מאמר נוגע ללב על אבל בשירים, ואיך זה מתכתב עם מה שנחקר בנושא, משם לקחתי את השיר – https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC6380610/pdf/10.1177_0030222818792706.pdf